“עלי אקספרס של ה AI”: כך נראית מעבדת הווידאו הסינית שמפתיעה את כולם

יש רגעים בוובינרים שבהם אתה מרגיש שמישהו פתח דלת צדדית למקום שרוב התעשייה עדיין לא נכנסה אליו. לא עוד “כלי נחמד”, אלא פלטפורמה שמערערת את הסדר הקיים — במיוחד למי שחי מעולמות של  סרט תדמיתי שמצליח להיראות “אמיתי” גם כשכולו נוצר מאפס.

הכלי שעליו דיברו נקרא SeaArt (סיארט): מערכת סינית ענקית שמצד אחד נראית כמו שוק רועש ומבלבל, ומצד שני מחביאה מתחת למכסה המנוע יכולות וידאו מרשימות. זו לא עוד תחנה בשרשרת העבודה; הרעיון שלה הוא להיות “רכזת” — מקום אחד שמנסה לסגור לך מעגלים של תמונה, וידאו, דמויות AI, אפליקציות, ולעיתים גם אודיו. בעולם שבו רובנו רגילים לקפוץ בין כמה שירותים שונים כדי להגיע לתוצאה אחת, ההבטחה הזו נשמעת כמעט לא הגיונית. ואז מגיע ה”אבל”: זה לא אתר לכל המשפחה.

שוק הכרמל, אבל עם GPU

הדימוי שחזר שוב ושוב היה חד: SeaArt מרגישה כמו “שוק הכרמל על קומות”. אינסוף קטגוריות, אינסוף מודלים, והמון רעש ויזואלי. חלק מהסיבה שהיא פחות מככבת בערוצי היוטיוב המיינסטרימיים קשורה לרמת הצנזורה: יש שם מעט מאוד מעצורים, ולפעמים כבר מהדף הראשי אתה מקבל תחושה של פלטפורמה “פרועה”.

כן קיימת אפשרות לכבות תכנים למבוגרים (Mature Mode), ויש גם שאלון שמנסה לכוון את הפיד וההמלצות, אבל המסר היה ברור: אם עובדים בסביבה שבה ילדים מסתובבים ליד המסך — זה דורש זהירות כפולה.

למה אנשי מקצוע בכל זאת נדלקים?

כי כשמגרדים את שכבת הבלגן, מתגלה ארגז כלים מאוד אפקטיבי. SeaArt התחילה כרכזת למודלים בסגנון Stable Diffusion, אבל עם הזמן התרחבה לסוויטה שמרכזת הרבה עולמות תחת קורת גג אחת: יצירת תמונות, יצירת וידאו, “AI Characters” (צ’אטבוטים בדמויות), ועוד שכבות שמרגישות כמו סטודיו דיגיטלי שלם.

היתרון הגדול, במיוחד כשמנסים לבנות סרט תדמיתי שנשען על רצף שוטים, הוא המגוון העצום: לא שלוש גרסאות מוכרות לכל שירות, אלא מדף ענק של מודלים — ולכל אחד “אופי” ויזואלי, יתרונות, מחיר, ומגבלות משלו. מי שמוכן להשקיע זמן בלמידה, יכול לבנות לעצמו סט קבוע של מועדפים, ולדלג מעל רוב הכאוס.

Flow 2: כשהדמות גם מדברת (וזה עולה כסף)

גולת הכותרת בוובינר הייתה מודל בשם Flow 2 — כזה שמנסה לפתור את האתגר הכי רגיש היום: וידאו עם דיבור. זה גם מסביר למה המחירים שם לפעמים מרגישים “מחירי פרימיום”: יצירה אחת יכולה לעלות כמה דולרים, ובמקרים מסוימים להגיע לסכומים גבוהים יותר, תלוי בתצורה.

וכאן נכנסת פרקטיקה של אנשי הפקה: לא “לשחק” בלי לחשוב, אלא לשמור את הכלי לרגעים שבהם הוא באמת חוסך זמן/כסף/לוקיישן — למשל כשצריך להרים הפקת סרטון תדמית שמייצרת דמות מדברת בלי יום צילום, או כשבוחנים רעיון לפני שמתחייבים להפקה גדולה. גם בהשוואה להפקה קלאסית, ההסתכלות הייתה חכמה: לא תמיד משווים ליום צילום מלא, לפעמים משווים לחלופות כמו פוטג’ים ממאגרים — ואז פתאום המתמטיקה נראית אחרת.

הקרדיטים: היומי מול הבנק

SeaArt עובדת במודל קרדיטים: יש קרדיטים יומיים מתחלפים (מנת “חינם”), ויש קרדיטים שקונים לבנק ונשארים לפרויקטים. הנקודה הפשוטה: תמונות אפשר עוד להפיק ברמה יומית, אבל וידאו — במיוחד ברמה שמעניינת אנשי מקצוע — דורש לרוב רכישה נוספת.

זה מתחבר לעיקרון שמי שבא מהפקה מכיר היטב: לא תמיד הטייק הכי טוב הוא על ה-One. גם ב-AI, בסוף מייצרים כמה אופציות, בוררים רגעים טובים, וחותכים חכם. ככה גם הפקת סרט תדמית נשארת תהליך נשלט ולא “רולטה” שמבזבזת תקציב.

עברית, רזולוציה ומה שביניהם

על העברית נאמר משהו שמרגיש מאוד אמיתי: זה משתפר מהר, אבל לא מבטיח 100% הצלחה. יש טעויות של הגייה, ניואנסים של ניקוד, ודברים שבשפה שלנו “נשברים” יותר בקלות. גם מבחינת רזולוציה, לא כל מודל נמצא באותו מקום — חלק מגיעים ל־HD מלא, וחלק עובדים ברמות נמוכות יותר, אבל לתוצרים שמיועדים לטלפון ולדיגיטל זה עדיין יכול להיראות מצוין.

המסקנה הייתה פרקטית: למי שמייצר הפקת סרטון תדמית לדיגיטל, האיכות מספיקה בהרבה מהמקרים; למי שמכוון למסכים גדולים, צריך לעבוד זהיר יותר ולהבין איפה המגבלות.

פרומפטים: המכשול האמיתי הוא שפה

אחד הטיפים הכי חזקים בוובינר לא היה טכני אלא אנושי: המכשול הגדול הוא שפה. לא כי אנחנו לא יודעים אנגלית, אלא כי כתיבה תיאורית של סצנה (שוט, תאורה, מצב רוח, קונטקסט) דורשת דיוק ספרותי כמעט.

הפתרון שעבד להם בפועל: להיעזר בצ’אטבוטים כדי להרחיב רעיון גולמי לפרומפט עשיר, ואז לשייף אותו: להגדיר סוג שוט, תקופה, תאורה, רקע, תנועה טבעית ושמירה על עקביות צבע. ברגע שהפרומפט מדויק, הרבה יותר קל להוציא סרט שנראה כמו משהו שצולם ולא “הומצא”.

פרטיות, זכויות ואתיקה: האזור האפור

בגזרת הפרטיות, נאמר שיש אפשרות לעבוד במצב פרטי כשמשלמים, אבל אין קסמים: מדובר בפלטפורמה סינית, והתחושה הכללית היא שהשיח הציבורי סביב פרטיות תמיד ילווה כלים כאלה.

בנושא זכויות יוצרים התשובה הייתה הכי כנה שיש: העולם עדיין אפור, לכל מודל יש תנאים, ואין רגולציה שמסדרת את הכל. ובאתיקה — כן, הקלות שבה אפשר לייצר דיפ־פייק מטרידה. גם כאן, האחריות חוזרת למשתמש.

השורה התחתונה

SeaArt היא לא עוד צעצוע, אלא עוד “קופסה” חזקה בארגז הכלים: קצת פרועה, קצת מבולגנת, אבל עם יכולות שמדי פעם עוקפות את מה שהמערב מציג בפרונט. מי שמוכן ללמוד אותה, לשמור מודלים מועדפים, להבין קרדיטים, ולשלב נכון בין כלים — יכול  להפוך אותה למנוע עבודה אמיתי.