סרטי תדמית תולדות הצילום
מאמר זה הינו מקצועי ומיועד לאנשי מקצוע בתחום הפקות סרטי תדמית.
מאז שחר ההסטוריה האנושית ניסה האדם לתעד את אשר ראו עיניו. הוא עשה זאת הסיפור, בשיר, ובעיקר בצילום. ואולם, חלפו אלפי שנים עד אשר הצליח האדם לדייק בציוריו,
ולכן חיפש תמיד דרכים אחרות וחדשות, אמצעים אחרים, שיעזרו לו לתעד במדויק את אשר ראו עיניו.
א. לשכה אפלה – קאמרה אובסקורה
כבר בתקופת הביינים הבחינו רבים בתופעה מוזרה: כאשר אדם נמצא בחדר אפל, ובחוץ אור יום, מופיעה לפעמים על קיר החדר תמונה מפתיעה הדומה להפליא לנוף בחוץ, אלא שהיא הפוכה: ראשה למטה ורגליה למעלה.
בתחילה ראו בתופעה מעשה שמים, התגלות העולם הבא, ואף העניקו לה מיני פירושים על טבעיים. רק בתקופת הרנסאנס החלו לחקור את התופעה, והתגלית הראשונה היתה שהתמונה נוצרה בגלל חור זעיר שהוצב מולה.
לא ידוע לנו מי הראשון שהשתמש בתופעה זו באופן מעשי, ואולם ליאונרדו דה וינצ'י היה הראשון ששרטט ותיאר מכשיר להצגת התופעה.
לפי תיאור זה התקינו חדר אפל באחד מקירותיו נקבע נקב זעיר. הצייר היה נכנס אל תוך החדר, מניח בד ציור על הקיר הנגדי ומעתיק את התמונה.
בהדרגה השתכלל המכשיר, הוסיפו לו מראה "להפוך" את התמונה, כדי שלא יצטרך הצייר כשראשו כלפי מטה או נוטה בזווית. היה אפילו ניסיון מעניין לפסל בעזרת כמה מכשירי קאמרה אובסקורה. אלה הוצבו במעגל מסביב לנושא הפסול.
כל מכשיר התווה "צללית" של "הנושא". לאחר שאלו צוירו, הניחו גוש אבן במקום שהיה הנושא, ופיסלו את האבן על פי הצלליות מכל הצדדים. לבסוף בא האמן עצמו וסיים את הפסל.
ב. ראשית הצילום
רגישות לאור
כבר מזמן ידע האדם, כי האור משפיע על צבעם של עצמים שונים – עור האדם משתזף ומכהה: בדים צבעוניים דוהים: פירות מבשילים ומאדימים וכד'.
בשנת 1727 גילה המדען הגרמני היינריך שולצה, כי אור השמש, משפיע על חנקת הכסף. הוא ערבב גיר לבן בחנקת כסף בתוך בקבוק שקוף, הדביק עצמים על בקבוק וחשף אותו לאור השמש. בכל מקום שבו היתה האבקה חשופה לאור- היא השחירה. מובן שהקטעים שכוסו בעצמים נותרו לבנים כשהיו, ונוצרה תמונה של עצמים אלו בצורת צלליות לבנות. ואף על פי שתמונה לא האריכה ימים, אלא דעכה ונעלמה כעבור זמן קצר, היתה זו פריצת דרך אל תחילת הצילום.
בשנת 1802 השתמשו וג'ווד ודייווי בנייר טבול בכלוריד הכסף להעתיק עליו ציורי זכוכית בעזרת אור שמש.
בשנת 1819 גילה הרשל את תיאוסוםלט הנתרן, וכך התאפשר, בפעם הראשונה, לקבע את התמונה.
ניסיונות ראשונים
בשנת 1816 בנה חוקר צרפתי, ניספור נייפס, קאמרה אובסקורה זעירה מתיבת תכשיטים של אשתו, ובמקום הנקב הזעררורי קבע עדשת זכוכית. הוא נטל נייר לבן שנטבל בתמיסה של חנקת הכסף וחשף אותו לתמונה שבתוך הקאמרה אובסקורה שלו.
התמונה שנתהוותה על הנייר הייתה שלילית בצבעיה, כלומר במקום שחור הוא קיבל לבן ולהפך. כך קיבל נייפס מה שאנו מכנים כיום תשליל – נגטיב- בשחור ולבן.
נייפס גם ידע את שיטתו של הרשל לקיבוע התמונה כך שלא תדהה במהירות. אבל תמונה נגטיבית לא סיפקה אותו. הוא חיפש חומרים אחרים וגילה שפצלי שמן מתמוסס בשמן כל עוד אינו מואר.
אבל אם ייחשף הביטומן לאור, הוא לא יתמוסס עוד. נייפס ציפה לוח של ארד הוא חשף לאדי יוד, בביטמן וחשף אותו בתוך הקאמרה אובסקורה. לאחר החשיפה שטף אותו בשמן: בכל מקום שבו לא נחשף הלוח לאור. נמס הביטומן והמתכת נתגלתה.
במקומות שבהם נחשף הביטומן – הוא נתקשה ונשאר. הביטומן היה חלק ובהיר ולכן נראה לבן, ואת הארד הוא חשף לאדי יוד כדי שישחיר. התמונה שנתקבלה היתה חיובית בצבעיה- פוזיטיבית.
לנייפס היה ידיד צייר, לואי דה גאר שמו, והשניים נעשו שותפים בהמצאה.
נייפס נפטר בשנת 1833 ודה גאר המשיך בניסויים לבדו. דה גאר פיתח שיטה חדשה: מעבירים אדי יוד על לוח מצופה כסף עד שמתקבלת שכבה של כסף- יוד. לוחמ זה קובעים בתוך קאמרה אובסקורה משוכללת(מצלמה)
וחושפים אותו חשיפה נאותה. לאחר מכן מעבירים את הלוח באדי כספית ומקבעים בעזרת נתרן.
בסוף התהליך מזהיבים את התמונה במלח זהב. נתקבלה תמונה פוזיטיבית יפה
